במדיטציה עלתה לי תובנה היום לגבי המיינד והיכולות שלו. 

יש הרי אין סוף רשמים מהסביבה. בעצם זה מספר שלא נקלט. כל הקולות, מראות, ריחות, חלקיקים, דברים גדולים, קטנים, גזים, אויר, גלים מגנטים, אור אולטראסגול, המון המון דברים, שגם כל הזמן משתנים, ובעצם מחוברים, הם אחד. אנרגיה אחת שכל הזמן מחליפה צורה ורטט. 

אין אפשרות למיינד המצומצם לקלוט את כל זה או אפילו אפס נקודה אפס אפס אפס אחוז של זה. 

לכן מה שנקלט זה במסגרת היכולות של המיינד והעיקר הוא קולט מה שרלוונטי לו. 

אני מסתכל מסביב בסלון ואני קולט בעין את הטלויזיה, הספה, שטיח ועוד דברים גדולים. 

אני לא קולט את האבק , את הסיבים, את מה שבין הסיבים, את ההשתקפויות, את הקימורים בספה, את צורתו של כל סיב על השטיח, כלום מזה. 

זאת אומרת אם אני משתמש במיינד, אני חשוב כעיוור. 

אני רואה מה שהמח שלי אמר לי לראות, מה שרלוונטי לו. מה שהוא הותנה לראות, מה שהוא הורגל לחשוב שחשוב לו. 

זו לא המציאות כולה וגם לא חלקיק ממנה. 

זאת אומרת, שאין לי בכלל מה לסמוך על החושים. רב הנסתר על הגלוי. 

מה שאני קולט במיינד, וגם במחשבות, כי הן גם חוש והם גם מותנות, זה מצומצם וצבוע בצבע מסוים, לפי המשיכה והדחייה שלי, שגם עברו התניה מגלגול לגלגול. 

זאת אומרת, אם אני רוצה להיות גדול מהמיינד ובאמת לקלוט הכל, או להיות בתוך הכל,עלי להתשחרר ממנו. 

בעזרת המודעות, לקלוט כל מה שעולה ולא להתייחס בכובד ראש לכך. 

זה בסך הכל רשם קטן מתוך מציאות אין סופית. 

רק זוית ראיה קטנטנה מתוך אין סוף אפשרויות. 

לשם הדרך, שחרור מהמיינד המצמצם. 

ואת זה עושים על ידי תרגול מדיטציה. 

שחרור איטי והדרגתי מתוך ראיית הצינור הקטנטנה של המיינד.