להיות טוב במשהו 🦸

כדי להיות טוב במשהו, לא משנה מה, יש דרך אחת וודאית: לעשות את אותו הדבר כמה שיותר פעמים.

כדי להיות שף טוב, צריך לבשל שוב ושוב, סופר, לכתוב שוב ושוב. אמן קרקס: להתאמן עוד ועוד.

כך בכל דבר, אם נחזור על אותו הדבר מספיק פעמים, נהפוך למומחים. כל אחד גם ורמת הכשרון שלו.

אבל כל אחד, לא משנה מהי נקודת הפתיחה שלו או מה הד.נ.א שלו מכיל, יוכל להשתפר.

זה הסוד והדבר המשותף לכל אומנויות הלחימה והיוגה. הן מכילות סדרות קבועות (קאטות, ויניאסות). אשר לא משתנות במשך שנים. עושים את אותן התנועות במשך זמן רב. לפעמים כל יום.

הדבר הזה מרגיל אותנו , את מוחנו וגופנו, לחזרה רפיטטיבית על אותם דברים. כדי שנוכל ליישם זאת גם בתחומים אחרים מחוץ למזרן/אולם.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש תחומים אליהם הוא נמשך יותר ושהיה רוצה להצטיין בהם, אז למה לא כולנו מומחים באיזה תחום כלשהו? מדוע מספר המומחים בעולם הוא מצומצם? מספר ספורטאי העלית קטן? מדוע אנחנו לא מסוגלים להתקדם ולפרוץ את הגבולות של עצמנו?

הרי אנחנו יודעים, שאם נתאמן מספיק, על כל דבר, נשתפר בו, אז למה אנחנו לא עושים זאת?

התשובה טמונה במיינד שלנו(המיינד הוא מושג שונה מהמוח, זה יותר מבנה מנטלי מאשר עצם פיזי) ובמחסומים שאנחנו יוצרים לעצמנו. המיינד יעשה הכל כדי למנוע מאיתנו מאמץ ולהגיע למצב הכי נוח שהוא יכול בכל רגע נתון.

לדוגמא, למרות שאנחנו באמת רוצים להשתפר ביוגה ולהצליח לעשות עמידת ידיים, ולמרות שאנחנו יודעים שאנחנו רק  צריכים להתאמן על זה ונצליח יום אחד, אנחנו עדיין לא מקדישים לענין זמן. ושוב ,מי שאחראי על כך, זה המיינד.

המיינד ימציא אין סוף תרוצים כדי להימנע מהמאמץ: "אין לי זמן" אחד התרוצים הנפוצים. אם נחשוב על זה בהגיון, הטענה הזו לא הגיונית בעליל. כל אחד יכול לבדוק את סדר היום שלו, וימצא שם שעתיים לפחות מבוזבזות על טלויזיה, פייסבוק, אינטרנט.

"אולי פעם אחרת" דחיה של דברים " אין לי כח" "זה לא הזמן" "זה לא מתאים לי " "אני לא אצליח בזה בחיים"

וכך זה בנוגע לכל דבר: הספר שתמיד רצינו לכתוב, ההמצאה החדשה שרצינו להמציא (לכל אחד יש רעיון במגירה) ....הכל רק נשאר בגדר משאלה ורעיון שלא בא לידי הגשמה. בגלל המיינד.

אז מה הפתרון?

אנחנו כבר יודעים שהמיינד אחראי. (זו לא בכוונה רעה, זה פשוט האופי של המיינד, להגיע לנוחות).

אז כנראה שצריך מבוגר אחראי, שיפקח על המיינד. והמבוגר האחראי הזה הוא אתם. זו המודעות. הדבר שמודע לכל מה שמתרחש בתוך המיינד,שמודע לכל המחשבות ולכל התחושות.

אבל מילדותנו, המיינד השתלט לנו על החיים. אנחנו כבר מזדהים איתנו. אנו חושבים שאנחנו זה המחשבות שלנו, הגוף שלנו והתחושות שלנו. אבל אם נחשוב על הדברים, זה לא יכול להיות , מפני שאנחנו יכולים להתבונן על המחשבות שלנו מהצד, אז איך אנחנו מתבוננים על עצמנו? לא הגיוני.

המסקנה :אנחנו נפרדים מהמחשבות שלנו. אנחנו זה לא המיינד. המודעות זה לא המיינד.

כדי להפריד את עצמנו מהמיינד ולראות את המודעות כטהורה וצלולה, כדאי לנו להתאמן במדיטציה. בה רק נתבונן במחשבות שלנו ובמיינד, ועם הזמן נבין שאנחנו והמיינד נפרדים.

ואז, לאחר אימון מספיק, כל אחד וכמה זמן שיצטרך, נוכל בזמן אמת לראות את המשחקים של המיינד והתרוצים שהוא מעלה. נוכל לפעול ולעשות מה שנחוץ ומועיל לנו ולא מה שהמיינד מוכר לנו.

ולאחר זמן מה, נוכל גם להביט במיינד בעין אחרת. בעין יותר ידידותית. הוא גם רוצה בטובתנו, אבל הוא לא  יודע באמת מה יועיל לנו ומה לא. המודעות כן יודעת.

נוכל להתאמן במה שנרצה. כמה שעות שנרצה. והמיינד ימשיך בשלו, וירצה שנפסיק, וירצה שנטיל ספק. וזה בסדר. עם הזמן, גם המיינד יהיה כבר יותר חלש. הוא יתרגל לכך שאינו בעל הבית יותר. ואנחנו נהיה יותר משוחררים.

מודעות חופשיה.

נמסטה 🙏