בטח שמעתם לא פעם את המשפט "לחשוב מחוץ לקופסא" . משמעות המשפט די ברורה, אבל האם אנחנו באמת פועלים בצורה הזו בחיי היום יום שלנו? ולמה לנו בכלל לחשוב כך?

מהעבודה שלי עם אנשים ומהתבוננות בעצמי, שמתי לב לכמה התבניות שולטות בחיים שלנו ,לפעמים מגבילות אותנו ומונעות מאיתנו לעשות מה שאנחנו רוצים.

בגדול, יש תפקיד חשוב להרגלים ותבניות . ניקח לדוגמא את פעולת ההליכה. אם לא היינו רגילים ללכת, היינו הופכים לסוג של תינוקות, כאשר כל צעד היה נראה כמשימה חדשה ומאתגרת. התבנית נחוצה. הדבר תקף לכל פעולה שאנחנו מבצעים באופן שוטף ושגרתי , כמו אכילה, נהיגה וכו'.

אז איך התבניות האלה גם יכולות להגביל אותנו אם איננו ערים לכך?

אפשר להסביר את הנושא ממגוון כיוונים שונים. אני אישית אוהב לקשר נושאים "רוחניים" לתחומי אימון גופני. הייתי באותה מידה יכול לקשר את זה גם לתחום הבישול, ריקוד, תיקון מזגנים או כל דבר בעולם. זה לא באמת משנה, העומק נמצא וקיים בכל תחום.  במקרה אני מתעסק ביום יום עם הפעלת הגוף ותנועה , אז קל לי יותר להסביר מנקודת המבט הזו.

אז אימון גופני ותבניות. ישנה נטיה לאנשים להתאמן בסוג של טקסיות מסוימת, בתבניות מאוד ברורות ומוגדרות. מה הכוונה?

לדוגמא להתאמן רק במקומות מסוימים. יש אנשים שיתאמנו רק בחדר כושר, ירוצו רק על ההליכון,  יתאמנו אך ורק בפארק או אך ורק בסטודיו האהוב שלהם.

להתאמן רק בשעות מסוימות: רק בערב אחרי העבודה, רק בבוקר לפני העבודה, רק בלילה,  רק ביום.

להתאמן רק עם בגדים מסוימים, "בגדי אימון" "בגדי ספורט" , טייץ, גופיה וכו'.

להתאמן רק עם בן אדם מסוים, עם בן זוג, רק עם עצמם, רק עם קבוצה וכו'

להתאמן רק אחרי שישנתי, רק אחרי שאכלתי, רק אם היה לי יום טוב בעבודה וכו וכו וכו...

אלה הן כולן תבניות, תבניות מנטליות שאינן קשורות למציאות הסובבת אותנו בשום צורה. לפעמים הילד חולה ואת צריכה להישאר איתו בבית, אין לך אפשרות ללכת לחדר כושר. לפעמים שכחת את בגדי אימון בבית, לפעמים הפרטנר שלך לאימונים לא יכול להגיע ועוד אין סוף מקרים בהם המציאות לא תואמת עם רצונותינו.

המציאות שולטת, היא חזקה מכל רצון שלנו וזו עובדה.  לכן יש בידינו רק דרך אחת על מנת לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות (שזה להתאמן, בהנחה שזה באמת מה שאנחנו רוצים. אם אנחנו לא רוצים להתאמן, זה גם בסדר) והדרך הזו היא לזרום עם המציאות, לצאת מהתבניות שבנינו לנו בראש.

אם אין אפשרות ללכת לחדר כושר, אז אפשר להתאמן בבית. אם אין בגדים, אפשר להתאמן עם בגדי עבודה. אם אין פרטנר, אתאמן לבד. אם הרגלים כואבות, אתאמן על חלק גוף עליון. אם יורד גשם אתאמן מתחת לסככה, ועוד ועוד. יש אין סוף תחליפים ופתרונות לכל מצב ומצב.

בהקשר לכך, זה מזכיר לי שלפני כמה שנים ביקרתי בהונג קונג. נסענו בתור משלחת מבית הספר לקונג פו בו התאמנתי. שהינו כשבועיים בבית הספר לקונג פו של המורה של המורה של המורה שלי ("סבא רבא").

הדהים אותי לראות את דרך החשיבה של האנשים שהתאמנו שם. הגיעו אנשים בשעות הצהריים, שעות עבודה בדרך כלל, פשטו את החליפות, והחלו להתאמן. ככה פשוט, עם חליפות עסקים, התחילו לקפוץ ולבעוט איזה שעה. קדו קידה לאחר שסיימו את השיעור וחזרו ליום העבודה שלהם.

הם לא היו צריכים בגדים מסוימים כדי להתאמן, ולא שעה מסוימת (כמו אחרי העבודה). הם פשוט התאמנו מתי שיכלו ואיך שיכלו.

האימון לא נפרד מהיום, הכל מעורבב,  ההפרדה למושגים של אימון ו"זמן לא אימון" היא רק בראשנו. כל רגע ורגע הוא בעצם אימון כלשהו.

עוד מהונג קונג: המורה הגדול במקום בו התאמנו הוא גם רופא , אז הקליניקה שלו נמצאת בתוך בית הספר. ב אי אפשר לדעת בדיוק היכן מתחילה הקליניקה והיכן מתחיל בית הספר, הכל נראה כמקום אחד. אז מטופלים סינים חמודים היו מגיעים לטיפול, יושבים על ספסל קטן בחדר, שמסביבם תלויים כלי נשק על הקירות, ואנחנו היינו מתאמנים ועושים קרבות קונג פו למול עיניהם. הם רק היו יושבים ומתבוננים בנו ונכנסים בתורם לטיפול . שוב, לא הייתה פה שום תבנית ברורה, האם זה בית ספר לקונג פו או מרפאה?

תראו לי מרפאה אחת בישראל או בעולם המערבי, שמול פציינטים שמחכים לטיפול, יקפצו אנשים ויתאמנו באומנויות לחימה!

וברוח זו, חוויה אחרונה מהונג קונג: היינו מתאמנים על גגות של גורדי שחקים, בין חבלי כביסה, והיינו רואים מסביבנו עוד קבוצות מתאמנות גם על גגות אחרים. כל מקום יכל להיות מקום לאימון. אין תבנית. לא צריך באמת סטודיו או חדר כושר מוגדר, אפשר להתאמן בכל מקום ובכל זמן.  ישנם גם סטודיואים וגם חדרי כושר,  בשפע, ובו זמנית אפשר לראות אנשים מתאמנים בכל מקום ובכל שעה. גם על גגות הביניינים!

אז לפתרון! כיצד אפשר לצאת מהתבניות האלה, שהן בעצם התניות מנטליות שהמוח שלנו אימץ?

הצעד הראשון הוא להיות מודע בכלל לקיומן של התבניות. אם אינני מודע, אני פשוט אמשיך לפעול ולקבל החלטות על אוטומט. בדוגמא שלנו, אמשיך להתאמן רק במקום מסוים, בשעות מסוימות וכו'.

פיתוח מודעות ותשומת לב זה גם סוג של אימון בפני עצמו. זו יכולת שניתן לפתח ולשכלל. זו בעצם מדיטציה. אפשר לתרגל מדיטציה במגוון דרכים שונות, אין דרך שטובה מאחרת, כל אחד והדרך שתתאים לו. (אפשר להרחיב על כך המון...).

לאחר שנהייתי מודע לכל תבנית, אז אפעל בניגוד אליה . לא בכוונה, אלא רק אם התבנית מפריעה בלמלא את רצונותיי. לדוגמא אם אין לי זמן להתאמן היום בכלל, אז היכן שלא אהיה, אנסה לעשות משהו, לא משנה מה. גם אם זה לא יהיה אימון של שעה כמו שאני רגיל (זו עוד תבנית דרך אגב), אפילו 10 דקות יספיקו. גם אם אני תקוע במשרד כל היום, אסגור את הדלת ואתאמן 10 דקות. לא משנה איפה.

מה שיקרה עם הזמן, התבניות יאבדו את כוחן. הן יהפכו לרופפות והדבר יורגש גם ברמה הנפשית. הדרך לשחרור, עוברת גם דרך שחרור מתבניות מנטליות.  (ליתר דיוק, אנחנו כבר משוחררים, רק לא מודעים לכך ).

לכן האימון הגופני זו הזדמנות מעולה להשתחרר מתבניות. ומי שלא רוצה להתאמן  , לא חייב. אפשר לתרגל את העניין בכל תחום כלשהו בחיים שלכם.  החלו לטפח יותר את תשומת הלב שלכם לדרך הפעולה שלכם, צאו  מהאוטומט המחשבתי ונסו לזרום יותר עם מה שקורה מסביבכם והנסיבות.